החלטה בתיק רע"פ 1884/12

           מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4650-11-11, כבוד השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ו-ר' וינוגרד) מיום 24.1.2012, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 5011/07, כבוד השופט י' מילנוב). נוסף על בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה להוספת ראיה חדשה.

           נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירה של עושק לפי סעיף 431(1) לחוק ועבירה של זיוף לפי סעיף 418 לחוק. לפי העובדות הנטענות בכתב האישום מתקבלת התמונה הבאה: המבקש, העוסק בסחר במכוניות, עוסק גם בתיווך בין עובדים זרים לבין משפחות במזרח ירושלים. קאנצ'י טאמאנג (להלן: המתלוננת) - עובדת זרה בתחום הסיעוד מהפיליפינים - הביעה עניין בפני שותפתה לדירה פנסי דולמו (להלן: פנסי) - עובדת זרה בתחום הסיעוד מהפיליפינים וידידתו של המבקש - בדבר האפשרות להביא קרובים מנפאל לעבוד בישראל. פנסי הפנתה את המתלוננת אל המבקש תוך הצגתו כבעל סוכנות כוח אדם. כפי שעולה מכתב האישום, נערכה פגישה בין המבקש, המתלוננת ופנסי ביום 10.3.2007 שבמהלכה הבטיח המבקש למתלוננת כי תמורת 4,000$ עבור כל אדם יהיה בידו להנפיק אשרות עבודה לארבעה מקרוביה וביקש ממנה לספק עבורו את המסמכים הדרושים לצורך כך. עוד סוכם בין הצדדים כי המתלוננת תעביר למבקש את הסכום לאחר שהאחרון יבצע את חלקו וימסור למתלוננת את הקבלות ממשרד הפנים. עוד נטען בכתב האישום כי בשלב מסוים, המבקש או מי מטעמו זייף קבלות של משרד הפנים. לאחר מכן, מסר המבקש את הקבלות המזויפות למתלוננת בתמורה לסכום של 16,000$.

           לפני בית משפט השלום בירושלים עמדו זו מול זו עדויותיהם של המתלוננת ושל המבקש. עוד עלו אל דוכן העדים פנסי, קומאר ראי גאג'נדרה - חברה של המתלוננת ושותפה לדירה, שלום אילוז - מעסיקה לשעבר של המתלוננת, עליזה חיימוביץ - מעסיקתה במשרה חלקית של המתלוננת בתקופה שבה התנהלו ההליכים, וגורמים משטרתיים שונים שהיו מעורבים בהליכי החקירה בעניינו של המבקש. לנוכח התרשמותו מהעדויות הנ"ל, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות שיוחסו לו, זאת לאחר שעמד באופן מפורט על גלגוליה השונים של הגרסה שאותה מסר בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, וקבע כי היא אינה מהימנה בשל ההכחשות הגורפות שהתבררו כלא נכונות, הסתירות הפנימיות שאפיינו את טענת האליבי שהעלה והיעדר הוכחה מינימאלי של טענותיו העובדתיות. מנגד, מצא בית המשפט כי עדותה של המתלוננת מהימנה, משכנעת ונסמכת על תיאורים עובדתיים סדורים ומפורטים שהיא העלתה כבר במסגרת הגרסה שמסרה בחקירתה הראשונה ושהמשיכה להציגה לאורך כל הדרך. בית המשפט מצא תימוכין לגרסתה של המתלוננת גם בעדויותיהם של יתר העדים מטעם המשיבה.

           יצוין כי הועלו טענות על ידי המבקש בבית משפט השלום בדבר מספר מחדלי חקירה, שביניהם: אי עריכת מסדר זיהוי חי וסטייה מהכללים בדבר אופן עריכת מסדר זיהוי תמונות; אי בדיקת מספר המכשיר הסלולארי שמסרה המתלוננת לחוקרים בטענה כי זהו המספר שדרכו יצרה קשר עם המבקש. כך שבפועל לא ניתן לשייך למבקש את המספר שממנו בוצעו השיחות; אי בדיקת מספר הרכב שניתן לחוקרים על ידי המתלוננת בטענה שזהו הרכב שבו הגיע המבקש למפגש שבו העבירה לרשותו המתלוננת את הסכום. בית המשפט בחן את הנפקות שיכולה להיות למחדלים וקבע כי המשקל הראייתי של מכלול הראיות והעדויות מבסס את המסקנה בדבר ביצוע העבירות על ידי המבקש.

           ביום 18.9.2011, גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש והשית עליו את העונשים הבאים: מאסר בפועל של שבעה חודשים; קנס בסכום של 64,000 ש"ח או שבעה חודשי מאסר חלף הקנס; ופיצוי המתלוננת בסכום של 64,000 ש"ח. בית המשפט אף קבע כי סכום הקנס וסכום הפיצוי יהיו חופפים. השיקולים לחומרה ששם בית המשפט לנגד עיניו בהשיתו את העונשים האלה על המבקש היו חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, וכן הימנעותו מהשבת הכסף למתלוננת. מנגד, לזכות המבקש זקף בית המשפט את מצבו הבריאותי והמשפחתי; את עברו הפלילי הנקי מעבירות רלוונטיות לעבירות שבהן הורשע בתיק דנן; ואת עדויותיהם של בנו ושכנו. יתרה מזאת, נדחו שתי טענותיו של המבקש: האחת, בדבר רשלנות סניגורו הקודם, וזאת משלא נתקיימו ראיות המעידות על נכונותה. השנייה, בדבר אי הבנת והפנמת המבקש את ההליך שהתנהל נגדו ואת ההאשמות שהופנו כלפיו, וזאת מהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט ביחס להתנהלותו של המבקש במהלך המשפט.

           על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. באשר להכרעת הדין, בית המשפט דחה את ערעור המבקש, משמצא כי לא נפל פגם בהכרעת דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, והסביר כי בעניינו של המבקש הכרעת הדין התבססה על ממצאי מהימנות שבית משפט השלום בחן לעומק, תוך שבחן את הסתירות שהתגלו בגרסאות ששמע ומצא כי אין בהן כדי לעורר ספק סביר. באשר לגזר הדין, בית המשפט המחוזי הותיר על כנו את עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש, אך קבע כי לא הייתה סמכות לבית משפט השלום להורות על חפיפה בין הקנס לפיצוי. שכן, וזהו הרציונל, הפיצוי נושא אופי אזרחי ואילו הקנס הוא עונשי-פלילי, משכך לא ניתן לחפוף את שני החיובים ככל שני עונשים ברי-חפיפה. לכן, נקבע כי יש לבטל את החיוב בקנס וממילא את המאסר שנקבע תמורתו במידה ולא ישולם, זאת תוך שהודגש כי אין זה ראוי להטיל קנס ומאסר תמורתו שתכליתו אך להבטיח את תשלומו של הפיצוי.

           מכאן, בקשת רשות הערעור המונחת לפניי.

           טענותיו של המבקש נגד הרשעתו נחלקות לשני חלקים מרכזיים: האחד מורכב משורה של טענות שכל תכליתן היא להדגיש סתירות מהותיות שקיימות לדידו בגרסאותיהם של עדים שונים. השני, מתמקד במחדלי החקירה שאירעו בעניינו שרובם צוין לעיל. כאמור, המבקש הגיש גם בקשה להוספת ראיה חדשה שהיא הקלטה של שיחה שהוא ניהל עם דליה בראל, המתוארת בהכרעת הדין של בית משפט השלום - אך לא זומנה להעיד שם - כבעלים של חברת כוח אדם שלטענת המבקש הוא סייע לה בכך שבירר בבית חנינא אם יש משפחות הזקוקות לשירותיהם של עובדים זרים. לפי המבקש, יש בראיה הזו פוטנציאל מזכה והוא לא הגישה לפני כן מאחר וסמך על "הגוף החוקר" שיבדוק את טענותיו ויגיע אל חקר האמת. נוסף על כן, משליך המבקש את האחריות בגין אי הגשת הראייה בהליכים הקודמים על סניגורו הקודם שסבר כי אין בכך צורך משום שזיכויו מובטח גם בלעדיה.

           המשיבה מתנגדת לבקשת רשות הערעור וטוענת כי אין היא מעלה נימוק או טענה שיש בהם כדי להצדיק דיון בגלגול שלישי בעניינו של המבקש. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. בנוסף, מתנגדת המשיבה לבקשה להגשת ראייה ולטענתה, אין מקומה של בקשה כאמור בגדרי בקשת רשות ערעור אלא במסגרת בקשה למשפט חוזר. לגופו של עניין היא טוענת, בין היתר, כי אין להיענות לבקשה משום שהיא אינה ממלאת אחר התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין זה. לטענתה, אין בראייה כדי לסייע למבקש שכן אין בה כדי לשנות ממסכת הראיות שעל בסיסה פסקו הערכאות הקודמות. בנוסף, מציינת המשיבה כי יכול היה המבקש לזמן את גב' דליה בראל בשלב מוקדם יותר אך לא עשה כן מתוך בחירה מודעת ולאחר שקילת הדבר. לבסוף, טוענת המשיבה כי הראייה נוצרה לצורך הליך זה, מהימנותה מוטלת בספק ותכניה מעלים סתירות אל מול גרסאות קודמות שמסר המבקש.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

           הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה שבו מתעוררת סוגיה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת חשיבות החורגת מן מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לטעמי, אין בבקשה שלפניי שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות והוא לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. חלק ניכר מטענותיו של המבקש מופנה נגד ממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בממצאים מסוג זה ולהלכה זו משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי כי יש מקום במקרה זה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי.

           חלקן האחר של טענות המבקש מופנה כלפי שאלת נפקות מחדלי החקירה. טענות אלה הועלו בפני שתי הערכאות הקודמות ונדחו על ידן, ולא מצאתי מקום להתערב במסקנותיהן לעניין זה. באשר לבקשה לצרף ראיה, איני מוצא טעם להכריע בה משמצאתי כי אין בראיה פוטנציאל מזכה כסברת המבקש, וממילא קבלתה לא הייתה משנה את החלטתי בבקשת רשות הערעור.

           סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. אשר על כן, החלטת השופט ע' פוגלמן מיום 9.3.2012 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת. המבקש יתייצב ביום 29.7.2012 לא יאוחר משעה 10:00 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים לשם תחילת ריצוי עונשו.

ניתנה היום, י"ג בתמוז התשע"ב (3.7.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

התקשר